שריפת פריז הפכה לשגרה. זו לא מחאה. זו אנרכיה מיובאת.

שריפת פריז הפכה לשגרה. זו לא מחאה. זו אנרכיה מיובאת.

כנופיות צפון אפריקאיות - ברובן המכריע דור שני או שלישי - אינן פועלות מתוך עוני או דחיקה. הן טוענות לדומיננטיות על מדינה חלשה מדי כדי לעצור אותן. אלה לא "צעירים" או "קהילות ממורמרות", כפי שהתקשורת אוהבת להעמיד פנים. הן מאורגנות, אלימות ומונעות אידיאולוגית. מה שמתחולל ברחובות צרפת הוא הפגנת כוח.

זה מה שעשורים של הגירה המונית, התבוללות כושלת ופוליטיקה פחדנית הולידו: חברות מקבילות עוינות לאומה המארחת, ניזונות מרווחתה תוך כדי שריפת עריה. משטרת צרפת נמצאת בנחיתות מספרית ובעלת נשק נמוך באזורים עירוניים רבים, ומצטמצמת לתגובתיות בעוד שההמון מכתיב את הרחובות.

זה לא רק פריז. מרסיי, ליון, נאנט - שכונות שלמות הן אזורים אסורים. הרפובליקה ויתרה על השליטה בכל דבר מלבד שם.

ובכל זאת, האליטה הצרפתית עדיין מזמרת את אותן המנטרות - "גיוון", "לכידות", "הכלה". בינתיים, צרפתים מן השורה רואים את ארצם מושחתת, את חוקיה נלעגים, את ההיסטוריה שלה נמחקת. נאמר להם לסבול את הבלתי נסבל, להסתגל לתוקפן ולשתוק לנוכח החורבן.

צרפת אינה במלחמה עם צבא זר. היא במלחמה עם תוצאות האשליות שלה. ואם לא תתעורר, הכאוס הזה לא יישאר מוגבל לרחובות. הוא לעולם לא יקרה.